|
עדויות |
|
ג"י
"נתַנו 1,500 דינר לאחד האיכרים, כדי שיעזור לנו בבריחה. ב-25 באוגוסט הלכנו אל האיכר בגוֹריניֶיר. בכפר זה התחבא רופא יהודי מפַּנצ'וֹבָה שהרגיע אותנו ואמר שלא יאונה לנו כל רע. למחרת הלכנו למפקדת הצֶ'טניקים ושם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות, ורב-סרן אחד הציב אותנו במטבח הבריגדה ולאחר מכן הגעתי למחסן המזון. במקום זה פגשתי חבר שגם הוא ברח ממחנה ברלין שבבּוֹר. יום אחד אמרו לנו לברוח, כי החזית מתחילה להתקרב והם לא יכולים להיות אחראים עלינו. התפזרנו. היו שהלכו לרומניה, אחרים הצטרפו לפרטיזנים. עשרה אנשים, ואני ביניהם, נשארנו עם הפרטיזנים. התייצבנו אצלם, וכאשר הגיעו החיילים האנגלים קיבלנו מדים ונשק ויצאנו לחזית עם הפרטיזנים. הגענו ממש עד גבול בּוֹסניָה, ובמאי נפצעתי בקרבות קרָיֶיבוֹן. רסיס רימון חדר לרגלי והגעתי לבית-חולים."
עדות אישית 
"בכל יום א' תלו 60-50 בני אדם כפותים במועדון המרגרינה. הם היו תלויים כבגדים על חבל כביסה. לפעמים המשיכו להכות אותם גם כשהיו תלויים. כמובן לא קשרו אותם על-פי הכללים שהיו נהוגים, וקצות אצבעותיהם לא נגעו בקרקע. הם פשוט התנדנדו באוויר."
עדות אישית
"בכביש הזה נמלטו משפחות אנשי האס-אס במכוניות ובעגלות. אנחנו צעדנו בתעלות זה אחר זה, וכל הזמן נורתה לעברנו אש מקלעים. משפחות אנשי האס-אס, נשים וילדים, ירו בנו והכו אותנו בשוטים מתוך שעשוע. צעדנו ללא הפסקה וללא מים, ובדרך הוציאו עשרה אנשים, 'שמאלה פנה', וזה סופם של עשרת האנשים. היה לי חבר שהיה לו מעיל עור במצב טוב. קודם הורידו ממנו את המעיל ורק אחר-כך ירו בו. מי שהיה בחור חזק – ירו בו בגלל זה; מי שהיה חלש – ירו בו משום שפיגר. את מעילי החורף סחבנו בתרמילים, וזרקנו אותם, ולבסוף זרקנו גם את התרמילים. רציתי להציל את חיי בלבד. לאחר הצעידה בעינויים גדולים ומטחי היריות הגענו כ-300 לזוֹמבּוֹר."
עדות אישית
" בדוּנַנטוּל הכו אותנו כל הדרך. היינו צריכים לסחוב את המתים כל עוד התחשק להם. האיכרים הציעו לנו ללון אצלם, אך הם לא הרשו. לא היו לנו שמיכות ולא שום ציוד אחר, כך יצאנו מצֶ'רוֶונקָה, בלי כלום. הלילות היו קרים נורא [...] בדרך הכו אנשים עד מוות. בהֶגֶ'שׁהָלוֹם העבירו אותנו לידי הגרמנים. שם עלינו לרכבות ונתנו לנו אוכל סביר."
עדות אישית
"ב-29 בספטמבר [...] התחלנו לצעוד לעבר בֶּלגרָד. כעבור יום אחד בלבד פגשנו את הפרטיזנים, והם הציבו בפלוגות שלהם את המעוניינים, ובהם גם אני. הם הובילו אותנו בהרים, בעמקים ובמעברי מים, קודם ליָסיקוֹבָה ואחר-כך למַיידַנפֶּק, למִפקדת הפרטיזנים. לאחר שאורגַנו מחדש הגעתי לעיר קוּצֶ'בוֹ, אבל ב-8 באוקטובר שוב כבשו הגרמנים את העיר. כבר לא יכולתי לברוח, כי חליתי בשיגרון ולא יכולתי לרוץ. שמנו את מבטחנו באלוהים ונשארנו במקום כ-200 אחים לצרה. שלחנו משלחת למִפקדה הגרמנית, לשאול מה לעשות, והם הציעו שנצטרף אליהם בדרך להונגריה. ב-11 באוקטובר יצאנו לדרך בכיוון פּוֹזָ'רֶוָוץ, ושם קיבלנו הוראות נוספות. להפתעתנו, פגשנו שם את חיילי סגל הפיקוד לשעבר, שאותם שחררו הגרמנים, והמשכנו לצעוד אתם לכיוון בֶּלגרָד. ב-19 באוקטובר כבר היינו במרחק כ-10 קילומטרים מבֶּלגרָד. עתה כבר גבר הלחץ של הרוסים. בעת הסעת הפצועים הגרמנים נקלענו לקרב יריות. לאחר המטח השני הבַנו שעדיף לזחול לתוך בית נטוש. למחרת בבוקר הצלחנו להצטרף לרוסים."
|
|
|
| |
)
