|
עדויות |
|
עדות אישית
"ב-11 באוקטובר 1944, בצהריים, בשעה 12 ודקה אחת בדיוק, נכנסה לאטה לתחנת הרכבת קישׁקוּנהָלָשׁ רכבת עמוסה בפליטים שהגיעה מאוּיווידֵק. בששת הקרונות האחרונים היו 203 אנשי פלוגת עובדי כפייה מס' 101/322. בשני קרונות נוספים היו חיילי סגל הפיקוד ומטבח הפלוגה. באותה רכבת נסעו מספר לא ידוע של שרידי יחידה של האס-אס שנסוגו מיוון, מאתונה, תחת פיקודו של רב-סרן נמוך קומה מהאס-אס ששמו אינו ידוע."כאשר הרכבת בלמה פתאום לפני מבנה התחנה תקפו אנשי יחידת האס-אס, בעזרת חיילים הונגרים וגם עובדי רכבת חמושים שנסוגו מיוגוסלביה – בהסכמה הדדית ובשיתוף פעולה – את הקרונות של עובדי הכפייה, צעקו 'הנה הפרטיזנים!' וזרקו רימונים לתוך הקרונות של עובדי הכפייה. בעובדי הכפייה שניסו לקפוץ מהקרונות ולברוח ירו במקלעים. אנשי הפלוגה, שרובם היו צעירים כבני 18, נטבחו באכזריות ובעינויים קשים."
פרוטוקול נתיחת הגופות מקבר האחים באָפָּפָה, 18-4 באפריל 1945.
"הם העמידו את הקורבנות בשורה וקשרו את עיניהם במטפחותיהם שלהם. מטח היריות, שנורה מקרוב, פגע פגיעה אנושה בכל אחד מהקורבנות. בפרוטוקול הנתיחה נרשמה גם סיבת המוות. במסמך מתוארים תיאורים מזעזעים של קורבנות הטבח ההמוני. הגרמנים השתמשו בקליעים נפיצים הגורמים לריסוק, ורוב הקורבנות נפגעו מהם. בכיסו של אחד הקורבנות שהוצאו מן הקבר נמצאה ממחטה ועליה המונוגרמה ר"פ. "היה זה גבר יהודי כבן 50 שהיה בריא עד אז, ונהרג מפגיעת קליע. קליע נפץ פגע בצד שמאל של הקודקוד, והמסלול המשופע גרם שבר חמור בעצמות הגולגולת והלסת, ריסק את מפרק הכתף ושבר לרסיסים את עצם הזרוע [...]
"בנתיחת הגופה של גבר יהודי כבן 50-40 נמצאו שלוש פגיעות ירי. אחד הקליעים פגע פגיעה אופקית בשוק השמאלית, מאחור, חדר אליה ועבר לחלק הקדמי. זו לא היתה סיבת המוות. שני קליעים נוספים פגעו בראש ופוצצו את הגולגולת [...] כל אחת מפגיעות הראש היתה קטלנית בפני עצמה [...] "מותו של גבר יהודי כבן 45-35, במצב תזונתי תקין, נגרם מירייה בריאותיו. הקליע חדר לדופן האחורי השמאלי של בית החזה ויצא מלפנים, ליד הפטמה. יש לשער שהמוות נגרם מדימום פנימי ומאַוֶורת החזה [פניאומותורקס], אך לא באופן מיָדי. כשהקורבן גסס ירה הרוצח עוד כדור בעצם הצולב, וריסק אותה. ייתכן שגם ירייה זו לא הרגה את הקורבן באופן סופי, ואולי נקבר בעודו חי."
זיכרון דברים באשר לחשוד אישׁטוָון בּוֹרשׁוֹשׁ, קוֹמָרוֹם, 9 באוגוסט 1945.
עובדי הכפייה הופשטו מכל בגדיהם, נדחפו לדנובה בקבוצות של עשרה ונורו. הטבח הסתיים בשמונה בבוקר. "המים לא סחפו את כל ההרוגים, ומקצתם נותרו על הגדה."
עדות אישית
"לקחו אותנו למגרש הספורט קישׁוֹ"ק, משם לפֶריהֶג', ואחר-כך לבית-החרושת ללבנים של פֵּצֶל. כאן לא נתנו לאכול דבר במשך שישה ימים. בינתיים העבירו אותנו לוַוגנֶרמָיוֹר, ומשם צעדנו שבעה קילומטרים עד סמוך לפֵּצֶל וחפרנו תעלות מכשול [מכשולים נגד טנקים]. אנשי צלב החץ השגיחו על העובדים, ומכיוון שלא חלה התקדמות בעבודה, בגלל רעב של שישה ימים, הם הודיעו לנו שאם לא נשלים את המכסה בזמן, יפעילו את אחד מעשר. לא סיימנו את העבודה, ואני הועברתי למַגלוֹד, וליתר דיוק – לאחוזה שהוריש הגיאוגרף פּאל טֶלֶקי ליד מַגלוֹד. כאן ישַנו כ-400 בני אדם בעליית גג שגודלה 30 מטרים רבועים. כאן כבר קיבלנו אוכל, לאחר שבוע. [...] באחד הערבים – ב-10 בנובמבר – אמרו לנו שאם לא נסיים את העבודה, נצטרך להישאר בחוץ כל הלילה, כי הרוסים מגיעים. חיל החלוץ של השריון הרוסי כבר הבקיע דרך, ואנשיו היו במרחק חמישה קילומטרים מאתנו. זה היה ממשי, והיה צריך לגמור את העבודה הדחופה. בשעה שבע וחצי בערב נשמעה אזעקה, והתחלנו לנוע לכיוון פֶּשׁט. צעדנו כל הלילה, ובבוקר הגענו לרָקוֹשׁקֶרֶסטוּר. כאן הודיעו לנו שמי שיש לו דברי ערך חייב למסור אותם מיד, ושאם המשגיח ימצא משהו אצל אחד האנשים, יירו בו. אצל 16 אנשים מהפלוגה נמצאו דברי ערך, והם נורו בו במקום. אחרי זה יצאנו משם והובילו אותנו לאַלבֶּרטפַלוָוה. כאן היה בוץ נורא, בגלל הגשם, וצעדנו בלילה, וארבעה אנשים ניסו לברוח. השומרים הבחינו בהם וירו בהם. באַלבֶּרטפַלוָוה קיבלנו יום מנוחה בבית-החרושת למכונות אֶמא"ג, ולאחר מכן לקחו אותנו לבּוּדָפוֹק. כאן אמרו שה'מוגנים' [בעלי תעודת חסות] ישתחררו. כולם הראו את ה'פס' [שוצפס] שלהם. לי לא היה, כי את שלי כבר לקחו מזמן. האחרים השתחררו, אך לא אני. אותנו החזירו לפֶּשׁט, כי הם פחדו מהרוסים. לאחר מכן לקחו אותנו לבית-החרושת ללבֵנים דרָשֶׁה. נשארנו שם כיומיים בסוף נובמבר, ואז לקחו אותנו לתחנת הרכבת יוֹזֶ'פוָורוֹשׁ, העלו את האנשים על רכבות והסיעו אותנו עד הֶגֶ'שׁהָלוֹם."
עדות אישית 
"ב-20 באוקטובר – בתקופת סָלָשׁי – השוטרים הוציאו אותי מדירתי. הם הופיעו בשש וחצי בבוקר וקראו לכולם לרדת לחצר. הם הקריאו פקודה שלפיה לוקחים את היהודים לעבודות בתוך הונגריה, וכל אחד שייקח אתו אוכל לשלושה ימים. היה עלינו להיות מוכנים תוך רבע שעה. יצאנו לכיוון פֶריהֶג', ושם שהינו לילה אחד. שוב יצאנו לפֶּשׁטסֶנטאימרֶה, ושם חנינו שלושה ימים תחת כיפת השמים ואחר-כך במפעל העצים של לֵנַרד. עסקנו בחפירת שוחות בגבול בין גַ'לליגֶט לשׁוֹרוֹקשָׁר. כשהתקרבו הרוסים – כבר נשמעו יריות – לקחו אותנו בחופזה לנָאג'טֵטֵני. בבּוּדָפֶּשׁט – בדרך אילֵיי – הצטרפו לשיירה חיילים רבים, אנשי צלב החץ, שבאופן ברוטלי ביותר הובילו אותנו עד נָאג'טֵטֵני. הם התאנו לנו ללא סיבה וירו עלינו, ואף הוציאו להורג כמה בני אדם והשליכו אותם לדנובה. את כל הדרך עשינו בריצה. בנָאג'טֵטֵני שיכנו אותנו בדיר חזירים. עסקנו בחפירת שוחות על גדות הדנובה ולאחר מכן לקחו אותנו לצֶ'פֶּל דרך הָרוֹשׁסיגֶט. בצֶ'פֶּל שיכנו אותנו בבית-הספר וֶרבֶּצי, אך בצפיפות כזאת שיכולנו לישון רק בישיבה. כל היום נאלצנו לעסוק בחפירת שוחות, והיחס היה גרוע מאוד. עם התקרבות הרוסים – שוב נשמעו יריות – לקחו אותנו בחופזה לבית-החרושת ללבנים של אוֹבּוּדָה. למחרת העבירו אותנו להֶגֶ'שׁהָלוֹם בכביש הראשי לווינָה, ושם מסרו אותנו לידי הגרמנים."
עדות אישית
"ב-17 באפריל 1944 התגייסתי בקאשָׁה כעובד כפייה. [...] בהיותי נגר העבירו אותי כעבור ארבעה שבועות ליאסבֶּרֵני ומשם לצֶ'פֶּל, לבית-החרושת של מַנפרֶד וֵייס. [...] כאשר התקרב הצבא האדום רצו להעביר אותנו למָגַ'ראוֹבָר, אך ברגע האחרון קיבלנו תעודת חסות של שווייץ ולקחו אותנו לפֶּשׁט, ושם היינו שבועיים ברחוב פָּנוֹניָה 8. ב-27 בנובמבר, פתאום, ללא שום הודעה מוקדמת, לקחו אותנו חיילי סגל הפיקוד ואנשי צלב החץ לתחנת הרכבת יוֹזֶ'פוָורוֹשׁ והעלו אותנו לקרונות."
עדות אישית
"ב-17 באפריל 1944 גויסתי לעבודת כפייה. הגעתי לצֶ'פֶּל ועבדתי בבית-החרושת של מַנפרֶד וֵייס. סרן אַלמָשׁי היה הקצין שהשגיח על עובדי הכפייה. הוא התייחס ליהודים באופן לא אנושי ונהג להכות אנשים. הוא נהג לתלות אדם כפות ללא שום סיבה, או בגלל עבֵרה פעוטה. הוא לא הרשה לנו לקבל מכתבים וחבילות. הפועלים הקומוניסטים עזרו לנו כמיטב יכולתם. בהפצצות קשות מאוד הצטרכנו להישאר בשטח בית-החרושת, כי הוא לא הרשה ליהודים להיכנס לבונקרים, 'שמא יטמאו את הנוצרים'. באחת ההפצצות [27 ביולי] התחבאנו במשרד, ושם נהרגו 28 מחברַי היהודים.
[...] כאשר סָלָשׁי עלה לשלטון ברחתי מצֶ'פֶּל והשגתי תעודת חסות של שווייץ, וכך הגעתי לפלוגה מוגנת. ב-28 בנובמבר לקחו את הפלוגה, בליווי צבאי מתוגבר, לתחנת הרכבת יוֹזֶ'פוָורוֹשׁ, ובקרונות נעולים הסיעו אותנו לאוסטריה."
עדות אישית
"ב-17 באפריל 1944 התגייסנו לעבודת כפייה בנָאג'בַּניָה. כעבור שבועיים העבירו אותנו לנָאג'קָטָה. כאן היינו בקבוצת מיון, ותוך זמן קצר נלקחנו להוֹרטי ליגֶט. כאן עבדנו בבית-חרושת למטוסים במשך ארבעה שבועות. היחס אלינו היה סביר, אך המזון היה מינימלי. מהוֹרטי ליגֶט צעדנו בגשם שוטף, עם כל הציוד, לצֶ'פֶּל, ולמזלנו הגענו לשם כעבור חצי יום. עבדנו בבית-החרושת של מַנפרֶד וֵייס, בסחיבת ברזלים כבדים ודחיפת עגלות. חיילי סגל הפיקוד התייחסו אלינו די בסדר. הסגן שלנו השיג לכל הפלוגה תעודת חסות של שווייץ והיינו בפֶּשׁט שבועיים. מכאן צעדנו שוב לדיניֶה. הלכנו שמונה ימים, ביום ובלילה, עם כל הציוד; אפילו בגשם שוטף לא ויתרו לנו. כאן מסרו אותנו למנהלי העבודה של ארגון טוֹדט , ובהשגחתם חפרנו תעלות. כל היום בקושי אכלנו משהו. עבדנו שמונה שעות ביום, ורק בערב חילקו איזה תבשיל במשורה, וזה היה כל המזון היומי שלנו. שיכנו אותנו בצריפי עץ, ללא חלונות, וכל הזמן היינו בחשכה גמורה. כאן נשארנו שלושה שבועות, וכשהצבא הרוסי התקרב לקחו אותנו הלאה. אסור היה להתעכב, ומי שפיגר נורה בו במקום. הרבה מאוד נשארו מאחור, וגם הצטרכנו לסחוב אתנו את החולים. לאחר צעידה של כשבוע הגענו למָאוּטהָאוּזֶן."
עדות אישית
"לאחר הכיבוש הגרמני עבדתי בבית-החרושת של מַנפרֶד וֵייס בצֶ'פֶּל, כמגויס לעבודת כפייה. מנהל עבודה בשם פֶּטץ, איש צלב החץ, היה קיצוני ביותר, והזיק לנו ככל יכולתו. [...] בוקר אחד הז'נדרמים הקיפו את המקלט והובילו אותנו לבית-הספר המופצץ בצֶ'פֶּל. כאן עשו לנו חיפוש גופני נורא. הביזיון היה שקצין הוא שביצע את הגזל. לקחו מאתנו כסף, טבעות נישואים, מסמכים, שעונים, אפילו מבגדינו לקחו מה שנראה להם. הז'נדרמים, קציני הצבא ההונגרי ואנשי המכס [בעלי מדים ונשק] גזלו מאתנו הכול. הם השיטו אותנו בנמל הפטור ממס צֶ'פֶּל. האונייה היתה מלאה יהודים שנלכדו ברחובות בּוּדָפֶּשׁט. ירדנו מהאונייה בפּינקישׁדפירדֶה ומשם צעדנו בגשם שוטף לבּוּדָקָלָס. הגענו בשעה שתיים בלילה. נשארנו כאן שלושה ימים בין חולים, זקנים וילדים. כאשר העלו אותנו לקרונות, אנשי האס-אס שהיו בבית-החרושת ללבֵנים אמרו שלוקחים אותנו לעבוד בקֶניֵירמֶזֶה. התברר שזה היה לאושוויץ."
עדות אישית
"[בנובמבר 1944 הייתי עובד כפייה בפלוגה מוגנת בחסות שוודיה] הוצבתי ברחוב יוֹקָאי 4, ויצאתי לעבוד כבר ביום הראשון. קודם במחסן המלח שבתחנת הרכבת המערבית ואחר-כך בניסור עצים בתחנת הרכבת קֶלֶנפֶלד. אוכל לא קיבלנו, והתגוררנו בצפיפות נוראית. [...] הגיע סרן אחד ואמר שהוא הסדיר את המגורים, את האוכל, הכול. הוא הצהיר הצהרות בומבסטיות – זה היה בשבת – וביום שני לקחו אותנו לתחנת הרכבת יוֹזֶ'פוָורוֹשׁ והעלו אותנו לקרונות. קצין משטרה ירק עלינו ואמר 'הקשיבו, יהודים', ודחפו בקת הרובה שמונים איש לכל קרון. נתנו לכל אחד חתיכת לחם, ועם זה יצאנו ב-28 בנובמבר לנסיעה של שישה ימים. כעבור שישה ימים הגענו להֶגֶ'שׁהָלוֹם. כאן עברנו לידי הגרמנים ומיד נתנו לנו לאכול."
עדות אישית
"בבּוּדָפֶּשׁט שיבצו גם אותנו לאחת הפלוגות המוגנות. תחילה ברחוב בֶּנצוּר, אחר-כך בקסרקטין אַלבּרֶכט, ומשם נשלחנו לדרך אָרֵנָה. באותם ימים עוד יצאנו לעבוד בדרך פּוֹנגרָץ, לפינוי הריסות, עד 25 בנובמבר. ב-25 בנובמבר התחילו להקיף אותנו במשמר חמוש. כל יום היה מסדר נוכחות שלוש-ארבע פעמים, אך עדיין לא ידענו מה עומד לקרות, ושגם אותנו ייקחו [אל מחוץ להונגריה]. המפקד שלנו, סגן-משנה נוֹבָק, תמיד אמר לנו לא לפחד, כי זו תקופת מעבר ואת ה'מוגנים' לא יוציאו מהונגריה, ובאופן מוזר כולם האמינו לכל מילה שלו. בשעות הערב של ה-27 בנובמבר הגיעה פקודה שלמחרת, עם שחר, יוצאים לדרך. לאן? שאלנו, אך כמובן לא קיבלנו תשובה. החלה פאניקה נוראית, אך לצאת אי אפשר היה, כי הכפילו את מספר השומרים, וגם בריחה היתה בלתי אפשרית. ביום ג', 28 בנובמבר, בבוקר, יצאנו ברגשות מעורבים לתחנת הרכבת יוֹזֶ'פוָורוֹשׁ. תוך כדי הצעידה הצליחו שני בחורים לברוח. הגענו בשעה שמונה בבוקר, ובשעה שלוש אחרי הצהריים העלו אותנו לקרונות. רק בחצות הליל יצאנו. היינו 65 בני אדם בקרון אחד ולא קיבלנו לדרך לא אוכל ולא מים. כעבור יומיים פתחו לראשונה את הקרונות והרשו לנו לצאת. לאחר שחזרנו לקרונות הם סגרו עלינו את הדלת וחתמו ב'פלומבה'. נסענו ארבעה ימים בקרונות סגורים לחלוטין. בהֶגֶ'שׁהָלוֹם הועברנו לידי הגרמנים ועזבנו את הונגריה."
עדות אישית
"השגנו תעודת חסות של שווייץ והתגייסנו לגימנסיה היהודית שברחוב אָבּוֹניי. כאן הוצבה פלוגה מוגנת בחסות שווייץ, בפיקודו של סרן מָרוֹשׁבֶלג'י. בשעה חמש אחרי הצהריים ב-4 בדצמבר פקדו עלינו לצאת לעבודה. אבל זה לא התממש, כי עוד באותו ערב הגיעו אנשי צלב החץ, גזלו מאתנו את הכול ולקחו אותנו לכיכר טֶלֶקי 10. מכאן נלקחנו לתחנת הרכבת יוֹזֶ'פוָורוֹשׁ והעלו אותנו לקרונות. נסענו 18 יום רעבים וצמאים עד שהגענו לבּוּכֶנוָולד." |
|
|
|
| |
)
